כשכלים כל הקיצין והמוח נטחן מכל סדרות הטראש של
הוט ולא חשוב כרגע אם זהzone 5, 4 או 3 אני בורחת ל- Entertainment BBC .
(כמה כבר אפשר לראות את סדרות הזבל הללו – הכל נמהל לעיסה תפלה חסרת צבע של:,bad guys versus good guys C.S.I ושות', שוטרים בדם/אחים
בעצמות, מד"ב בגרוש, סדרות סוף העולם, ערפדים נוטפי דם וכוחות טלקיניטיים).
Entertainment BBC
הוא אחד מכמה ערוצים, ש-BBC - ה'אח הגדול' משווק למיליוני משקי בית ברחבי
בעולם. מעין תרכיז של "מיטב" הטלוויזיה הבריטית ה"בי בי סית"
– בגרסת הלייט שלה (תמהיל של סיטקומים, אופרות סבון, עם סדרות דרמה, קומדיה ומתח
בשילוב ריאליטי אקסטרים).
לאחרונה "עליתי" על שתיים* מן הסדרות
הטובות שיש לערוץ להציע כעת:
GETTING
ON היא סדרה המתרחשת בבית חולים – לא! זו לא סידרת
"רופאים" אמריקאית בה כולם נראים כאילו יצאו עכשיו מ'משמר המפרץ'. זוהי
קומדיה - (גם המילה קומדיה לא מדויקת. אל תתכוננו לסיטקום עם פרצי צחוק מוקלטים
באולפן – מדובר באירוניה דקה, נשכנית וכואבת מלווה בניואנסים מעודנים – הומור
בריטי נו...) המשרטטת בשנינות סאב טקסטית בריטית טיפוסית, שגרת יום במחלקה גריאטרית.
אם חשבנו שהייאוש בממלכה המאוחדת יותר נוח – צריך
לראות כמה אפורה המחלקה הזו.
שלוש נשים
בצוות הטיפולי: שתי אחיות; דניס המכונה דן
Joanna Scanlan))
האחות הבכירה,
קים (Jo Brand), אף היא אחות אך למעשה
מתפקדת יותר ככוח עזר טיפולי (מעניין לציין שההבחנה המקצועית קיימת גם בתיאור
המילולי – באנגלית קיימת הבחנה ברורה בין המונח
Sister
למונח Nurse)
והרופאה וד"ר פיפה מור. בין השלוש מתקיימת היררכיה ברורה וזו מניעה בין היתר
את גלגלי העלילה.
שתי האחיות, נשים מלאות (אפשר לומר בתקינות
פוליטית שמנות?), רחוקות מלהראות מושכות- ניגוד מוחלט ל"אחיותיהן"
האמריקאיות. דהויות ואמיתיות, לבושות במדים מכוערים המשילים מהן את טיפת החן
שנותרה, עסוקות בשגרה קטטונית כמעט של מאבקי כוח – לא של טייקונים או פוליטיקאים
אלא מאבקי כוח קטנים של החיים המצויים לרוב בכל מקום עבודה.
הרופאה
ד"ר פיפה מור בעלת המראה הדודתי משהו (ליהוק נפלא של השחקנית Vicki Pepperdine
- יש משהו בחזות היבשושית שלה, שתואם להפליא לגילומן של דמויות כמו
פסיכולוגית/מפקחת של משרד החינוך/רואת חשבון), היא טיפוס מיובש המרוכז בעצמו
ובקידומה המקצועי. אינה מכירה כלל את החולות או את המקרה שלהן, שלא לדבר על שמן.
בביקור רופאים נסמכת באופן קבוע על המידע שמקבלת מהאחות דן ואינה מספקת שום תובנה
רפואית - לרוב ההמלצה להמשיך את הטיפול
הקיים (מוכר לא?). גם כלפי הסטודנטים נראה שמנסה לחלוב מהם יותר מאשר הם ממנה כפי
שצריך להיות ונדיר שתיגע באופן פיזי ממש במטופלת – כל שכן לבצע איזושהי בדיקה.
היא מסנג'רת את האחיות אבל בעיקר את דן (שמצידה
מסנג'רת את קים) ומפגינה יחסי אנוש לקויים הגובלים באדישות בריטית אופיינית. באחד
הפרקים, בפרץ של "פתיחות" מזויפת הקשורה להנחלת תוכנית לשיפור איכות
השירות במחלקה היא מתוודה בפניה על כך שלא ממש פירגנה לה (בלשון המעטה) בדו"ח
הערכה המקצועי - ובכך טרפדה למעשה את
סיכוייה של זו לזכאות לדירה.
דן גרושה טרייה, עסוקה הרבה בפיתוח יחסים
רומנטיים עם הילארי לופטוס (Ricky Grover)
- מעין אח מנהלן וגם.... הומוסקסואל שלא סגור על עצמו. הילארי שמעמדו הפטרוני
מובטח מתוקף דרגתו וגם כזכר היחידי כמעט, מתנהג כמנהל טיפוסי ומנחית חדשות לבקרים
תוכניות ל"שיפור איכות השירות" תחת שמות "אטרקטיביים" כמו
"הצימוק על העוגה" (Icing the Cake).
לשאלתו מה צריך לקרות כדי לקבל שירות טוב? עונה
אחת האחיות: 'אנשים', ומתכוונת כמובן לתוספת כח אדם, אולם הילארי בחוסר מודעות
האופיינית לאנשים שקודמו לדרגות מינהל מתעלם מהתשובה וממשיך לדקלם קלישאות שיווק
בריאותיות חבוטות בסדנת האינסטנט "קואצ'ניג" הבין מחלקתית שעורך.
קים היא המעניינת שבחבורה, גם בגלל החזות שלה (לא
מטופחת כבר אמרנו?) וגם בגלל שנדרש ממנה לנווט בעולם הפוליטקלי קורקט המודרני
בחוכמה ולהתנהל מול הנחתות וגחמות שמפילות עליה הקולגה והרופאה (זו האחרונה, כמעט
ולא מקיימת קשר ישיר עם "הדרג הזוטר")
ואכן מתוקף מעמדה הזוטר היא נידונה לעשות את כל
העבודה השחורה; מלאסוף סירים מלאים שתן ועד חלוקת האוכל (האוכל כ"כ ספור
ומכומת, שכאשר נפטרת חולה, הן מייד דואגות לנכס לעצמן את גביע היוגורט המיותר – מי
לעזאזל אוכל אשל של בית חולים?). היא זו שמכירה באמת את המאושפזות ויודעת מה קורה במחלקה. הראשונה לדעת מי חיה
ומי נפטרה במשך הלילה והמטורטרת ביותר כולל במצבים הזויים, כמו להוליך קרוב משפחה
של חולה שנפטרה לאורך כל בית החולים) עד ל'חדר תקשורת' (ולא במחלקה) ולבשר לו שם את
הבשורה (לא לפני שאוסרים עליו להכניס פרחים למחלקה- שומו שמיים) – העיקר שזה יהיה
כמו שצריך, פרוטוקולי, יבשושי וסטרילי אבל BY THE BOOK
– (תחשבו איך מעבירים את הזמן במעלית בסיטואציה כזו). באחד הפרקים היא מפגינה יחס
אדיש וצונן כלפי אחת הקשישות המאושפזות – מסתבר שזו הייתה המורה הכלבה מהיסודי –
בסוף הפרק, לאחר שננזפת על ידי דן ש - "תתגברי - עברו איזה חמישים שנה
מאז" (אנשים או לא אנשים !) היא מגישה לה את הלחמנייה האחרונה (המזון ספור
זוכרים?).
לא תמצאו כאן אקשן. הסדרה כולה בנויה על מחוות
וניואנסים, מאוכלסות בדמויות שעושות את עבודתן לא ברוע לב חלילה, מנסות לשרוד בתוך
מערכת בריאות קהת חושים (בריאות? קשה לומר) ועגומה ומנסות לחזור הביתה בשלום. גם
סגנון הצילום, המזכיר סדרות מוקומנטריות תורם לתחושת המציאות האפרורית הנושבת
בסדרה.
ראוי לציין שאת החומר כותבות השחקניות בעצמן.
שלושתן זכו בפרס הכתיבה הטובה ביותר לקומדיה מטעם Royal
Television Society ובפרס סידרת הקומדיה הטובה
מטעם איגוד התסריטאים הבריטי לשנת 2010. Jo Brand(שחקנית ותיקה ומוערכת מאד
בבריטניה), בעברה אחות בתחום בריאות הנפש, אף זכתה בפרס באפט"א (BAFTA)
על הופעתה בסדרה.
*המשך יבוא על הסדרה הנוספת.
